מבט בתוכנית הכנס "בניית מערכות מזון בנות קיימא" המתוכנן לפברואר 2025 באוניברסיטה העברית מעלה תמונה מטרידה. לא רק שהגבולות בין האקדמיה לתעשיית המזון מטושטשים מדי, אלא שהשיח כולו נעול על פתרונות טכנולוגיים צרים, תוך התעלמות מוחלטת מגישות אלטרנטיביות להאכלת האנושות.

הבעיה הראשונה היא מובנית: כאשר תאגידי מזון וטכנולוגיה מעורבים עמוקות במימון ועיצוב המחקר האקדמי, התוצאות צפויות מראש. המחקר יתמקד בפתרונות שניתן למסחר ולהרוויח מהם, גם אם אינם בהכרח הפתרונות היעילים או המקיימים ביותר. ניגוד העניינים הזה בולט במיוחד בכנס, שבו חברות מסחריות מככבות לצד חוקרים בכירים.

אך הבעיה העמוקה יותר היא החד-ממדיות של השיח. בכנס שאמור לדון באחת הבעיות המורכבות ביותר עימן אנו  מתמודדים והיא עתיד המזון שלנו, ובמילים ברורות כיצד נאכיל את האנושות ההולכת וגדלה, לא נמצא מקום לקולות המדברים על:

• מעבר הדרגתי לחקלאות אגרו-אקולוגית
• חיזוק חקלאות מקומית וקהילתית
• שיפור שיטות חקלאיות מסורתיות
• הפחתת תלות בתשומות כימיות
• גיוון ביולוגי בחקלאות
• העצמת חקלאים קטנים
• ריבונות מזון מקומית

חרף זאת, התוכנית עמוסה בדיונים על פתרונות טכנולוגיים: חקלאות אנכית, מזון מהונדס, ביוטכנולוגיה וחדשנות דיגיטלית. אין ספק שלטכנולוגיה תפקיד חשוב בעתיד המזון, אך האם היא באמת הפתרון היחיד? האם נשכחה מאיתנו העובדה שמשבר המזון העולמי, הבעיות הסביבתיות שנוצרות בפעילותה של תעשיית המזון המודרנית ובוודאי המגיפות הקשורות במזון מתועש ולא בריא כסכרת והשמנת יתר הורתן בשיטות העיבוד המתועשות הנוהגות בחקלאות, באופן שבו תעשיית המזון מאכילה אותנו ב200 השנה האחרונות? כלומר, בכנס זה כברבים אחרים מתקיימת ההנחה שמה שהוביל אותנו למשבר ולעברי פי פחת יהיה גם המזור והדרך לפתרון!!!

מחקרים רבים מראים שחקלאות בת-קיימא, המבוססת על עקרונות אקולוגיים, יכולה להאכיל את העולם תוך הפחתת הנזק הסביבתי. אך קולות אלו נעדרים לחלוטין מהשיח האקדמי-תעשייתי. מדוע? אולי כי קשה למסחר ולהרוויח משיטות חקלאיות מסורתיות ומקיימות. הפתרון מחייב שינוי מערכתי. ראשית, יש להפריד, ככל הניתן, בין מימון מסחרי למחקר אקדמי בתחום המזון. שנית, יש לפתוח את השיח האקדמי למגוון רחב יותר של גישות ופתרונות. שלישית, יש לתת במה משמעותית לחוקרים העוסקים בגישות חקלאיות אלטרנטיביות. ברור הוא שכל עוד המדינה לא תממן דיה את החוקרים הקשרים הסינרגיים בין התעשייה לעולם האקדמי יגברו לא רק על יושרתם של המחקרים אלא גם על יכולתם של מדענים וחוקרים לחשוב מחוץ למסגרת הנוכחית.

האתגר של האכלת אוכלוסיית העולם הגדלה, תוך התמודדות עם משבר האקלים, הוא מורכב מכדי שנפקיד אותו בידי גישה אחת בלבד. אנחנו זקוקים לשיח מגוון, פתוח וביקורתי, שמשלב חדשנות טכנולוגית עם חכמה מסורתית, ושם את טובת הציבור והסביבה בראש סדר העדיפויות. דומה שבכנס הזה (ולצערנו רבים אחרים) נשכחה העובדה שהאקדמיה חייבת להיות המקום שבו מתקיים דיון פתוח ועצמאי על עתיד המזון שלנו. כרגע, נראה שהיא נכשלת בתפקידה זה.