על עוגות וסופגניות – איך כל ה-SDGs קשורים למזון, למה חשוב כל כך למקם את הכלכלה בתוך החברה ואיך כל זה קשור לסופגניות? כמה נקודות על כלכלה, חברה ומזון.
בשנת 2016, Johan Rockström ו-Pavan Sukhdev מה-Stockholm Resilience Centre הציגו דרך חדשה להסתכל על יעדי הפיתוח בר-הקיימא, ה-SDGs והדגישו את הקשר של כל אחד מהיעדים למזון. במודל הזה, ה-SDGs מתוארים כעוגה שבבסיסה 4 היעדים הקשורים לבריאות כדור הארץ – פעולה לעצירת שינויי האקלים, שמירה על החיים מתחת למים, שמירה על החיים על האדמה ומים נקיים. עליהם ותלויה בהם, יושבת שכבת העוגה שקשורה לחברה – עולם ללא עוני, ללא רעב, בריאות, חינוך איכותי, שיוויון מגדרי, אנרגיה נקייה ונגישה, ערים וקהילות ברות-קיימא, ושלום וצדק. מעל השכבה החברתית, ויוצאת ממנה, יושבים היעדים הקשורים לכלכלה – עבודה וצמיחה כלכלית נאותות, תעשייה וחדשנות, הקטנת אי-שיוויון ופערים, וצריכה וייצור אחראיים. המזון קשור באופן ישיר גם ליעדים השומרים על בריאותו של כדור הארץ, היעדים החברתיים והכלכליים.
למה המסגור של ה-SDGs בצורה הזו חשוב כל כך לשרשרת מזון בת-קיימא?
כשאנחנו מפרידים את הכלכלה מהחברה, אנו עדים לפגיעות בחברה ובכדור הארץ. למשל, פגיעה בזכויות אדם בשביל רווח, בעיקר רווח תאגידי. אנו עדים לכך בתעשיות רבות וגם בתעשיית המזון. כמו במקרה הזה של חברת נסטלה, שהודתה ברכישת מוצרי גלם תוצרי עבדות בתאילנד בעודה נאבקת בבתי משפט מאחר והואשמה בשימוש בילדים בתנאי עבדות לקטיף קקאו בחוף השנהב.
וכאן אולי ההזדמנות להוסיף מילת אזהרה לגבי התיירקקות (Green Wash). באפריל השנה (2019) הוגשה תביעה בבית המשפט הפדרלי בקליפורניה כנגד חברת נסטלה על כך שילדים קוטפים את הקקאו במטעים במערב אפריקה בתנאי עבדות עבור נסטלה, למרות שהמוצרים מסומנים כ"ברי קיימא" באופן ייצורם.
למעשה נסטלה הינה חברה הנחשבת לבעלת חזון ועשייה בתחום הקיימות ועולה השאלה פעמים רבות, האם שינוי החשיבה הוא אמיתי או שמדובר בגרין ווש? האם מותר לקבל מחברה כמו נסטלה כסף למחקר ולפעילות של עמותות בתחום התזונה? נסטלה אולי רוצה להראות אחריות תאגידית אבל היא עדיין לכודה בכלכלה ששמה ערכים אחרים לגמרי בראש סדר העדיפויות.
בשנת 2017, Kate Raworth פרסמה את ספרה על כלכלת הסופגניה (האמריקאית, עם החור) – Doughnut Economics. בספר מתואר מודל כלכלי המודד את ההצלחה של הכלכלה דרך היכולת שלה לספק את הצרכים הבסיסיים של בני האדם – אוכל, מים בריאות, חינוך, הכנסה, מגורים, שלום וצדק ועוד (רצפת המינימום של הכלכלה) מבלי לצאת מהגבולות האקולוגיים של כדור הארץ – שינויי אקלים, זיהום כימי, זיהום אוויר, פגיעה במגוון הביולוגי, פגיעה במעגל החנקן, הזרחן בטבע ועוד (תקרת המקסימום של הכלכלה). רייוורת' מתארת את המקום הבטוח והצודק לכלכלה האנושית כממוקם בין הרצפה והתקרה האלו, בתוך הסופגניה.
כאשר אנחנו בודקים איפה נמצאת הכלכלה שלנו כרגע לעומת מודל כלכלת הסופגנייה, אנחנו יכולים לראות שאנחנו מפספסים גם ברצפת הבסיס החברתי וגם בתקרת הגבולות הפלאנטריים של כדוה"א.
כדוגמה, נחזור לסיפור נסטלה. שנה שעברה פורסם שבקהילה 90 דקות מטורונטו, נסטלה מוציאה מליוני לטרים של מים מהאדמה ומבקבקת בפלסטיק למכירה ברווח בעוד ש-91% מתושבי המקום לא מחוברים למים ואין להם גישה למים נקיים. בסיפור כזה אנחנו רואים בבהירות את החריגה מהסופגנייה גם פנימה, כלפי תושבי המקום, וגם החוצה, כלפי האקוויפר וזיהום כדוה"א.
איך הגענו למצב הזה?
בספרה, מתארת רייוורת' כיצד לאורך השנים פשט מקצוע הכלכלה מעליו את הערכים שעליו הוא היה מושתת בתחילה – דאגה לרווחה בסיסית לכל האזרחים – והפך למדע שמתכנס לערך אחד עיקרי – GDP – התוצר הלאומי הגולמי (תל"ג). התל"ג הוא מספר ואינו מבדיל בין עבודה לעבדות. כאשר שמעריכים הכל לפי התל"ג, מים בבקבוק פלסטיק מועדפים על מים בכוס ואוכל מהיר ומעובד באריזות בלתי-מתכלות מועדף על מזון לגוף ולנשמה, מבושל עם מחשבה ודאגה לסועד ובעל ערכים תזונתיים גבוהים.
כדי להגיע לשרשרת מזון בת-קיימא, לא נוכל להסתפק בשינוי ההרגלים התזונתיים האישיים שלנו. לא נוכל גם להשאיר את הכלכלה לכלכלנים. יהיה עלינו להעמיק בהבנתו לגבי איך פועל העולם ולזעזע את היסודות עליהן מושתתת הכלכלה שלנו ומהן נפגעת החברה שלנו, עד שנביא את הסדר על כנו והכלכלה תשרת את החברה ולא להיפך
בתעשיית הדיג העולמית,תוצר הלוואי של ניצול דגי הבר ,הוא הרג עצום של דגים שלבשרם אין ביקוש(כמו דולפינים) והרס שוניות אלמוגים.כלומר,אין באמת מזון בר קיימא באוקיינוסים,זו רק אחיזת עיניים כמו המדבקה על קופסאות שימורים.