הבטן הרכה של תעשיית המזון, היא בעיקר המוניטין ושמה הטוב. בסופו של יום, תעשיות המזון קשובות מאד לרחשי הציבור וזה נובע מהכוח הצרכני של כל אחד ואחד מאיתנו.
מאת: אלון שפון, הפורום הישראלי לתזונה בת קיימא
במאמר חשוב ומעניין בניו יורק טיימס שיצר תהודה רחבה מנסה העיתונאי מייקל פולן לענות על השאלה מדוע ממשל אובמה, למרות כוונותיו הכנות, נכשל בניסיוניתיו לשנות את מערכת המזון האמריקאית, שרובה נשלט על ידי תאגידי ענק.
הוא מתחיל בתיאור מערכת המזון האמריקאית התאגידית (big food), שמגלגלת 1.5 טריליון דולר בשנה ומנוהלת בריכוזיות על ידי מספר מצומצם של חברות לאורך שרשרת האספקה, כולל יצור חקלאי, גידול בע"ח, עיבוד מזון, אריזתו, ושווקו לצרכן. הריכוזיות מתבטאת לא רק בכל חוליה ביצור אלא לעיתים כשלחברה אחת יש השפעה על מספר חוליות באותה שרשרת. לכל סקטור כזה יש השפעה על מוקדי הכוח הפוליטיים והכלכליים באמצעות חברות לובי, יחסי ציבור ובאמצעות אנשי ממסד הקשורים לאותם תעשיות עם מטרה ברורה להבטיח את שימור כוחן ולמנוע כל שינוי בססטוס קו.
אם יש למישהו ספק למה יש בכלל צורך לשנות את הסטטוס קו, אז אל לנו לשכוח שמערכת המזון התאגידית היא שאחראית למערכת מזון שפוגעת בבריאות תושבי ארה"ב (עם עלויות מערכת בריאות אסטרונומיות), פוגעת בסביבה, ובמחייתם של הרבה חקלאים ואנשים לאורך שרשרת האספקה.
המאמר סוקר מספר מקרים בהם ממשל אובמה נסה להתעמת עם תאגידי המזון, כמו לדוגמא לשבור את הריכוזיות והקרטל וליצור תחרות הוגנת בסקטור החלב, בשר הבקר, העוף, והזרעים; להכניס את מפעלי גידול הבע"ח הגדולים (CAFO) תחת הרגולציה של חוק אוויר נקי כמו כל תעשייה בארה"ב; ביטול שימוש באנטיביוטיקה בגידול בשר וחלב; והכנסת סטנדרטים וולנטרים לפרסום מזון לילדים (בהובלת מישל אובמה). בכולם הממשל נכשל. ולמה? כי בכל ניסיון לרפורמה הם לא יכולו להתמודד עם הכוחות הגדולים של תעשיות המזון. ולא פחות חשוב, כי לתנועת המזון, אותה תנועה אקלקטית, שמורכבת מהמון ארגונים אזרחיים ויחידים, שפועלים לשנות את מערכת המזון, אך בדרך כלל בנפרד, אין כמעט כוח פוליטי להניע את הגלגלים בוושינגטון ולהוות כוח נגד משמעותי.
לדעתו של פולן הקמפיינים של מישל אובמה, כמו פעילותיה לשנות את המזון בבתי הספר והקמפיין המדובר Lets Move היו כנראה יותר אפקטיביים בלגרום שינוי מאשר פעילות הממשל כולו באותם שנים.
מה ניתן ללמוד מהדברים על המצב בישראל? גם פה מערכת המזון ריכוזית ומנוהלת על ידי מספר מצומצם של שחקנים עם השפעה פוליטית וכלכלית ומטרה לשמר את המצב הקיים. גם פה תנועת מזון אפקטיבית יכולה להוות כוח נגד ולשנות את המצב. אבל איך?
מייקל פולן מביא דוגמא איך השף ואקטיביסט דן ברבר, בישל עבור מישל וברק אובמה ביום כניסתם לבית הלבן ודיבר על תנועת המזון. תגובת ברק אובמה היתה "הראה לי את התנועה". ופה בדיוק טמונה התשובה, נראות. אם תנועת המזון הישראלית, שמורכבת מפעילות ארגונים רבים וחשובים, תדע להתגבש ולהתאחד ברגעים הנכונים, הרי שאז נוכל ביחד לשנות את המצב. תנועת המזון הישראלית, שעדיין בחיתוליה, רשמה לעצמה כמה הצלחות במהלך השנים האחרונים, אך האתגרים הגדולים עוד לפניה.
מייקל פולן מציין את הבטן הרכה של תעשיית המזון, בעיקר המוניטין ושמה הטוב. כשעובדים בפלורידה שהועסקו בחקלאות בתנאים מחפירים התאגדו לשנות את מצבם כנגד החקלאיים שום דבר לא השתנה. רק שהם הפנו את מאבקם כנגד תעשיות המזון הגדולות שקונות את הסחורה מהחקלאים, הם נחלו הצלחה. בסופו של יום, תעשיות המזון קשובות מאד לרחשי הציבור וזה נובע מהכוח הצרכני של כל אחד ואחד מאיתנו. לדוגמא, תעשיות המזון בארה"ב מתקשות להתמודד עם רצון הצרכנים לסמן מזון מהונדס גנטי, ולמרות השקעות עתק ביחסי ציבור וניסיונות לבלום את המהלכים, רצון הציבור לשקיפות מצליח לכופף את ידם של חלק מהתעשיות שמאבדות את אמון צרכניהן. גם בישראל מאבקים צרכניים נשאו פרי (לדוגמא "מחאת הקוטג’") וכולי תקווה שנדע להשתמש בכוח שלנו כציבור להוביל לשינויים מרחיקי לכת במערכת המזון שלנו.
המאמר המלא נמצא פה. תגובתה של פרופ' מריון נסל למאמר נמצאת פה.
